כשסבתא אחת בת 73 נלחמת לבדה על חמישה ילדים יתומים

יש סיפורים שקשה לקרוא.
יש סיפורים שכואב לכתוב.
וזה אחד מהם.

באשקלון, במציאות שאינה נראית לעין של רובנו, חיה משפחה אחת שנשארה כמעט בלי כלום – חוץ מאהבה, פחד גדול מהעתיד, וסבתא אחת אמיצה שנאבקת לא לוותר.

חמישה ילדים.
בן 7, בת 11, בת 12, בת 17, ובן בגיר.
כולם ילדים לאמא חד-הורית, שנאבקה כל חייה כדי להחזיק את הראש מעל המים.

המשפחה חיה במשך שנים בקושי כלכלי עמוק.
לא מותרות, לא חוגים, לא ביטחון.
רק הישרדות יומיומית.

ולפני כשנה וחצי – האסון היכה.

האמא נפטרה בפתאומיות.
והעולם של הילדים קרס.

אין אב בתמונה.
אין דמות הורית תומכת.
אין גב כלכלי.
אין מי שיחזיק אותם – חוץ מסבתא אחת.

סבתא בת 73 מול מציאות בלתי אפשרית

הסבתא, אישה בת 73, פנסיונרית, עם מצב רפואי ירוד, הייתה יכולה להגיד “אני לא מסוגלת”.
היא הייתה יכולה לוותר.
היא הייתה יכולה לאפשר למדינה לפזר את הילדים למשפחות אומנה שונות.

אבל היא בחרה אחרת.

היא בחרה לקחת על עצמה אחריות כבדה מנשוא:
להחזיק חמישה ילדים יתומים,
לשמור עליהם יחד,
לא לתת להם להתפזר, לא לאבד עוד את המשפחה שנשארה להם.

בגיל שבו רוב האנשים זקוקים לעזרה –
היא הפכה לעוגן היחיד שלהם.

לבד.

תנאי מחיה קשים, מצוקה יומיומית

המשפחה מתגוררת בדירת שני חדרים בלבד, בשכונה קשה באשקלון.
צפיפות, חוסר פרטיות, תנאים ירודים.

הריהוט ישן, שחוק, חלקו שבור.
הבית לא מותאם לילדים בגיל ההתבגרות.
אין מרחב ללמוד, לנוח, לחלום.

האוכל – לא תמיד מובן מאליו.
ביגוד – תרומות בלבד.
חוגים? העשרה? חוויות ילדות בסיסיות?
לא קיימים.

והפחד הגדול ביותר –
מה יהיה מחר.

ילדים יתומים צריכים יותר מרחמים – הם צריכים עתיד

הילדים האלה לא ביקשו להיוולד למציאות הזו.
הם לא בחרו לאבד אמא.
הם לא אשמים בכך שאין מי שיתמוך בהם.

אבל אם לא נעצור עכשיו –
המעגל הזה יימשך.

בלי עזרה, בלי חיזוק, בלי הזדמנות –
הם עלולים לאבד לא רק ילדות, אלא גם עתיד.